יום חמישי ג בניסן, 30 במרץ

לשרותכם מנוע חיפוש מבוסס גוגל הממוקד באתרים חינוכים.Beta

   : חפש ראשי

משחקי הכוחות של הגאות והשפל

למה הגוף שלנו לא מרחף באוויר כשאנחנו קופצים לגובה? למה חפץ הַנִּשְׁמָט מידינו נופל ארצה ולא מרחף בחלל? לשאלות הללו יש תשובה אחת: כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה. כַּדּוּר הָאָרֶץ, בשל גודלו ומשקלו, מושך אליו את כל הגופים הנמצאים בְּקִרְבָתוֹ - בין אם הם מוּצָקִים, נוֹזְלִים אוֹ גָּזִים.

אולם, תופעה זו דווקא אינה ייחוּדִית לחיים על פני כַּדּוּר הָאָרֶץ! האם ידעתם שכל עצם בשמיים, בעצם, מושך אליו את הגופים שבסביבתו? ככל שהגוף גדול יותר – כך גם כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה שלו גדול יותר, ולהיפך. כַּדּוּר הָאָרֶץ שלנו הוא חלק ממערכת גדולה יותר, הנקראת מַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ, והוא לכוד בְּכוחַ מְשִׁיכָתָהּ של השמש שלנו, הגדולה ממנו בהרבה, ואינו יכול לנדוד כרצונו בַּיְּקוּם. באותו אופן, גם הירח שלנו לכוד בכּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה של כַּדּוּר הָאָרֶץ ואינו יכול להתגלגל כרצונו.

אילו היו השמש וְכוֹכְבֵי הַלֶּכֶת קלפי משחק מהסוג האהוב עליכם, הייתם אומרים שהשמש "חזקה" מהארץ, והארץ "חזקה" מהירח. אך כעת נטרוף מעט את הקלפים, ונגלה לכם פרט מעניין: המשיכה בין כַּדּוּר הָאָרֶץ לירח היא משיכה הֲדָדִית. כלומר, לא רק הירח נמשך לכַּדּוּר הָאָרֶץ ואינו מסוגל להתנתק ממנו, גם כַּדּוּר הָאָרֶץ מגיב לכּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה של הירח, והדבר בא לידי ביטוי בתופעה מרתקת ביותר.

האם ידעתם, שפעמיים ביממה מנסה הירח (ואף מצליח!) "למשוך אליו" כלפי מעלה את מֵימֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ? כשהוא עושה זאת, מתרוממים מי הים מעלה מעלה לכיוון הירח, עד שהם מגיעים לנקודה ממנה אינם יכולים לעלות עוד. העלייה הגדולה ביותר היא כמטר בממוצע. תופעה זו נקראת "גֵאוּת". לאחר מכן, כַּדּוּר הָאָרֶץ ממשיך בסיבובו, השפעת הירח על אותה נקודה בה גָּאוּ מי הים נחלשת, ומגובה השיא יורדים שוב המים וְנִקְוִים בַּגּובַהּ הַמִּינִימָלִי (הגובה ממנו אינם יכולים עוד לרדת). תופעה זו נקראת "שֵׁפֶל".

אולם, לא רק את המים מנסה הירח למשוך אליו! מתברר, כי אותם כוחות פועלים גם על הָאַטְמוֹסְפֶרָה של כַּדּוּר הָאָרֶץ, ואפילו על... פני השטח הַמּוּצָקִים! כן, כן, שמעתם נכון. פעמיים ביממה, מצליח הירח, יחד עם כוחות נוספים, לגרום להתרוממות המים והיבשה על פני כַּדּוּר הָאָרֶץ, אלא שלמזלנו, התרוממות היבשה היא כה זעירה - סֶנְטִימֶטְרִים ספורים בלבד - עד שאיננו חשים בכך כלל. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה הירח גדול יותר...

איך זה קורה?

בכל רגע נתון, מצויות על פני כַּדּוּר הָאָרֶץ שתי "תְּפִיחוֹת" של מים. האחת, באזור הנמצא באותו רגע מול הירח, והשנייה - בדיוק בצד הנגדי.

התפיחה בצד השני, שנקראת "הגֵאוּת הַנֶּגְדִּית", נוצרת בשל הַכּוֹחַ הַצֶּנְטְרִיפוּגָלִי (הכוח הנוצר בשל סיבוב כדור הארץ), ותמיד תהיה קצת יותר חלשה, ואילו המים המשמשים ליצירת ה"גֵאוּת הראשית" מגיעים מהאזורים הסמוכים, שם מגיע השֵׁפֶל לשיאו. כך, למעשה, כַּדּוּר הָאָרֶץ מתחלק בכל עת לארבעה חלקים, כשבשניים מהם חלה גֵאוּת, ובשניים האחרים - שֵׁפֶל.

כּוֹחַ הַמְּשִׁיכָה של הירח פועל גם על צידי כַּדּוּר הָאָרֶץ, וכיוון שקל יותר להזיז מים על כַּדּוּר הָאָרֶץ בצורה אופְקִית מאשר בצורה אֲנָכִית, נוצר גל גֵאוּת שמזרים מים מצידי כַּדּוּר הָאָרֶץ לנקודה הקרובה לירח.

הזמן הלוקח לנקודה כלשהי על פני כַּדּוּר הָאָרֶץ להסתובב סיבוב מלא ולהתייצב שוב מול הירח, הוא קצת למעלה מ-24 שעות. מסיבה זו, במהלך היממה, יימצא אזור מסוים פעם אחת מול הירח ופעם אחת בצד הרחוק ביותר מן הירח, ולכן יעבור פעמיים גֵאוּת במשך סיבוב אחד של כַּדּוּר הָאָרֶץ. אך באותו סיבוב עובר אותו אזור גם פעמיים בחלקים הצדדיים! ולכן מתרחש גם השֵׁפֶל פעמיים ביממה. הַהֶפְרֵשׁ בין גֵאוּת לשֵׁפֶל יהיה תמיד קצת יותר משש שעות (או ליתר דיוק: 6 שעות ו-13 דקות), וכך הלאה, עד אֵינְסוֹף.

גם השמש מתערבת

הירח אינו הגורם הבלעדי בתופעת הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל. גם לשמש יש מה לומר בנושא...

השמש, אומנם, מרוחקת מאיתנו פי 400 בערך מהירח ועוצמת משיכתה היא פחות ממחצית מאשר עוצמת משיכתו של הירח, אך פעמיים בחודש - כששלושת הגופים - השמש, כַּדּוּר הָאָרֶץ והירח נעמדים על אותו קו דמיוני - מתחברות התופעות ונוצרת גֵאוּת גדולה במיוחד. השמש "מצרפת" את כוח משיכתה לכוח משיכתו של הירח, ויחד הם גורמים לגֵאוּת ולשפל להגיע לשיא. על פי הלוח העברי, תופעה זו מתרחשת בראשית חודש - בזמן מולד הירח (כשהוא נראה לנו כחרמש צר) ובאמצע החודש כשהירח מלא, כלומר פעם ב-14, 15 יום.

לעומת זאת, כאשר הירח נמצא מעל נקודת הגֵאוּת, והשמש מעל נקודת השפל, נֶחְלֶשֶׁת התופעה, כיוון שהשמש מושכת קצת את המים בִּנְקודַּת הַשֵּׁפֶל, וּמְצַמְצֶמֶת את השפעת משיכתו של הירח.

כוח משיכתו של הירח פועל, אומנם, בצורה שווה על פני כל כַּדּוּר הָאָרֶץ, אך קיימים הבדלים גדולים בהופעת הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל לאורך החופים בעולם. בין היתר, הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל מושפעים גם מצורתו של מִקְוֶה המים (הים, האגם, הימה וכדומה). במקומות צרים, כמו מִפְרָצִים למשל, מתרחשת זרימת מים מוגברת ולכן גם הבדלי הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל בולטים יותר.

בְּיִשְׂרָאֵל, לעומת זאת, ההפרש בין הגֵאוּת לשפל לא עולה בדרך כלל על כמה עֶשְׂרוֹת סֶנְטִימֶטְרִים. זאת, משום שֶׁהַיָּם הַתִּיכוֹן הוא ים סגור בעל פתח צר; במקומות רבים בעולם הַהֶפְרֵשׁ בין הגֵאוּת לשפל יכול להגיע לעשרה מטרים!

לפעמים, התופעה הזו יכולה לגרום למצב לא נעים. כך למשל, תיירים שהגיעו ברגל, בזמן השפל, לְאִי סֶן-מִישֶׁל בְּנוֹרְמַנְדִּי שֶׁבְּצָרְפַת, ושכחו להביט בשעון, נאלצו לחזור לחוף בסירות...

אולם, המקום שמחזיק בשיא העולמי מבחינת הֶפְרְשֵׁי הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל הוא מִפְרַץ פַאנְדִי שֶׁבְּנוֹבָה סְקוֹטְיָה, צְפוֹן מִזְרַח קָנָדָה. ההפרש בין הגֵאוּת לשפל באזור זה, בייחוד במפרץ קטן ושמו מִינַאְס בַּיְסְין, מגיע בשיאו ל-18 מטרים.

אגדה בין שמיים וארץ

ואם כבר יצאנו לטייל סביב העולם, נקנח באגדה מאורית העוסקת בבריאת היקום (הַמַאוֹרִים הם בני שבטים שהתגוררו ב"נְיוּ זִילַנְד", קבוצת איים מִמִּזְרָח לְיַבֶּשֶׁת אוֹסְטְרַלְיָה).

בראשית ימי העולם היו אֵל הָרָקִיעַ רַנְגִי וְאֵלַת הָאֲדָמָה פֶּפָּה - מאוחדים בחיבוק צמוד, חיבוק קפוא, בלי יכולת להיפרד. כל ילדיהם - אֵל היערות והעצים, אֵל צִמְחֵי הַתַּרְבּוּת, אֵל צִמְחֵי הַבַּר, אֵל הים, אֵל המלחמה, אֵל הָרוּחוֹת וְאֵיתָנֵי הַטֶּבַע - היו לכודים ביניהם בלי יכולת לזוז או לנוע.

טנה, אֵל היערות, הצליח להזיז את פיו ואמר: "אחים! צפוף לנו כאן מאוד ואי אפשר לנשום ככה! מוכרחים להפריד בין רַנְגִי לפֶּפָּה, בין השמיים והארץ, כדי שנוכל להשתחרר ולצאת החוצה!". כל אֵל ניסה בתורו להפריד בין רַנְגִי לפֶּפָּה, אך לשווא. לבסוף הגיע תורו של טֶנה, אֵל היער. הוא הצמיד את ראשו לאמא אדמה ואת כפות רגליו לאבא רקיע, דחף ודחף, התאמץ והתנשף ולבסוף הצליח להפריד בין השניים, עד אשר, אט אט, תפסו את מקומם הנוכחי ביקום.
אך ההצלחה מעוררת קנאה.

במקום להודות לו, גברה קנאתם של האחים והם החלו להשתולל. אֵל איתני הטבע הורה לרוח גדולה לנשוב ולחולל סערה, שתפיל ותשבור את כל העצים ביערותיו של טֶנה. הדגים (שעד אז, מתברר, לא חיו בים, אלא ביער), נבהלו מאוד, ברחו לכיוון הים וקפצו למים על מנת להתחבא. טֶנה, אֵל היער, התמלא כעס גדול על אובדן יצוריו ונשבע לנקום.
וכך, מאז ועד היום שורר מאבק כּוֹחוֹת אֵימְתָנִי בין הים ליבשה.

מִגִּזְעֵי עֵצָיו של טֶנה נבנות סירות הַקָּאנוּ, שבאמצעותן כובש האדם את הים ומפליג בו. אֵל הים הקנאי, השואף כל העת להמשיך את ההשתלטות, מציף במימיו פעמיים ביום את שטחי היבשה והיערות, וכשכמעט עולה בידו להשתלט, נזכר ברגע האחרון כי בזכות אחיו הצליח בכלל לצאת לחופשי... יִסּוּרֵי הַמַּצְפּוּן מחלישים אותו והוא נסוג לאחור. ואם תשאלו את הַמַאוֹרִים, הם יספרו לכם שאותם רגשות מעורבים - הם הסיבה האמיתית לתופעת הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל...

נסיכי הַגֵּאוּת וְהַשֵּׁפֶל

"אזור הַכָּרִית" הוא הכינוי למפגש בין שני העולמות - הים והיבשה - אותה רצועת חוף שבין הַמִּפְלָס הגבוה ביותר אליו מגיעים המים בשיא הגֵאוּת, לְמִפְלָס הַנָּמוּךְ ביותר, אליו הם יורדים בזמן השפל.

מה מיוחד באזור זה? ובכן, לעיתים שוררים בו תנאים של ים, ולעיתים תנאים של יבשה. כמובן שבזמן הגֵאוּת בַּעֲלֵי הַחַיִּים הַיַּמִּיִּים מסתדרים היטב, אך מה יעשו בזמן הַשֵּׁפֶל, כשהם נאלצים לִשְׂרוד בִּתְנָאֵי יובֶשׁ ולהיות חֲשׂוּפִים וּפְגִיעִים לטורפים שונים, הרואים בהם ציד קל? בנוסף, מוטל עליהם להתגונן מפני סערות עזות הַמִּתְנַפְּצוֹת על החוף ולהשתדל שלא להיסחף. כל אלו הופכים את החיים בקו החוף למתאימים בעיקר עבור סַרְטָנִים, רַכִּיכוֹת, תּוֹלָעִים וְאַצּוֹת - לכולם מִבְנֵה גּוּף הֶעָמִיד בפני לחץ מים בזמן הגֵאוּת, ויובש בשעות השפל.

הכתבה מתפרסמת במלואה בגיליון מס' 18 של הירחון "גליליאו צעיר"



להזמנת מנוי

16.07.2005



השבוע בהיסטוריה
מורשת ישראל
אוכל ושאר ירקות
על הא ודע במדע
פנאי ובידור
הפסקה פעילה
בז שטח
מידענות
תיבת נח
המלצה על ספר
בניית אתרים


רמב"ם רבי משה בן מימון

לפי תאריך :

כתוב לנו | ספר אורחים | אמנת פרטיות | פרסם בבז | הוסף אתר
כל הזכויות שמורות בז © 2000-2002 תנאי שימוש
האתר נבנה ומתוחזק עלידי אפוק