יום שני ג בחשוון, 23 באוקטובר

לשרותכם מנוע חיפוש מבוסס גוגל הממוקד באתרים חינוכים.Beta

   : חפש ראשי

מלאכים בגיהינום

במהלך קיץ 2002 - 2003 מצאתי את עצמי יושבת וכותבת בפרץ שטף מרגש ביותר את הרומן הראשון מפרי עטי, "מלאכים בגיהינום" שהוא המשך לסיפור קצר שכתבתי לילדים בשנות השמונים, סיפור שהתפרסם בשני פרקים בין חג הפסח לבין יום השואה במוסף הילדים של עיתון "מעריב".

"מלאכים בגיהנום" המגולל את סיפור הישרדותה המופלא של מרים, נערה יהודיה בתקופת השואה, נבע מתוכי בפרץ רגשות אדיר, כאילו הוכתב לי משמים. את התחושות המיסטיות שפיעמו בי במהלך חודשי הכתיבה, ואת השעות הרבות בהן התרתי לדמיוני להחיות דמויות ואירועים מתקופת השואה ולהעז לחיות במחיצתן, לא ניתן לתאר במילים. במהלך כתיבת רומן זה המשובץ בסיפורי ניצולי שואה, הרשתי לעצמי לספר את סיפורה של אחת מאותן אלפי נערות יהודיות, שסיפורי חייהן ומותן עלו בעשן כבשני מחנות ההשמדה ונמוגו ללא כל זכר.
היום ברור לכל, שבזכות קומץ מלאכים, "חסידי אומות עולם", נוצרים טובים ואמיצים שהחביאו והצילו יהודים, שרדו אותם ניצולים שואה מעטים שהעידו על הזוועות שביצעו הנאצים ביהודים, מעשים שאפילו בעל דמיון חולני ומטורף יתקשה להעלותם על הדעת.
אם ברומן זה, השזור בסיפורים אמיתיים, אצליח להדליק ולו עוד אור קטן אחד על תקופה אפלה זו בדברי ימי עמי, דייני!

המחברת

חלק מפרק יא - "מלאכים בגיהינום" מאת ריקה ברקוביץ - כל הזכויות שמורות למחברת

"טוב! טוב! אני רואה שאתם עסוקים!" נשמע קולו של ד"ר ויינברג מפתח האהל. מרים התנתקה במבוכה מזרועותיו של מיכאל וזינקה לאחור. פניה להטו כאש. היא נשכה את שפתיה וחשה כמי שנתפסה בקלקלתה. ברגע זה חיבק מיכאל את כתפה ואמר: "ד"ר ויינברג, תכיר את זויה קובל, החברה האהובה שלי."

נשימתה של מרים כמעט ונעתקה מהתרגשות. המשפט הזה חילץ אותה מיד ממבוכתה, הוא נעם מאוד לאוזניה. מיכאל ליטף בכף ידו את גבה, חיבק את מותניה והוסיף בחיוך: "הגעתָ בזמן! אני לא יודע מה היה קורה, אילו איחרתָ בכמה דקות."

ד"ר ויינברג צחק, התבונן בשולחן, שהיה עמוס במעדנים, ואמר: "זויה, אני מקווה שאכלת. על פי הוראתו של המפקד, את חייבת לחזור מיד הביתה. יש לו הלילה משימה בשבילך. את הפרטים ימסור לך מאוחר יותר. בואי ואתן לך את רשימת התרופות החסרות. המפקד איים שאם לא תצאי מיד, יעיף אותי מהגדוד."

מרים הייתה עדיין מחושמלת ממגע גופו של מיכאל. היא החליקה את שערה הסתור ואת בגדיה, התבוננה באהבה בעיניו השחורות של מיכאל, ואמרה בקול צרוד: "אם החבר שלי, יסכים לשחרר אותי, אבצע את המשימה מיד."

מיכאל פרץ בצחוק מתגלגל. נטל בידו את כף ידה של מרים, ושניהם צעדו בעקבות הרופא לעבר הבונקר, כשהיא חשה גלי חום נעימים הזורמים מכף ידו החמה אל גופה. בפתח המרפאה חיבק אותה ולחש באוזניה: "אנחנו חייבים עכשיו להיפרד. היי בטוחה, זויה יקרה שלי, שניפגש. אני מבטיח לבוא ולבקר אותך אצל מר קובל." מיכאל נשק ברפרוף לשפתיה, פנה לאחור והלך.

מיכאל, מיכאל אוהב אותה! אושר רב הציף את לבה והיא החלה לקלוט את משמעות דבריו. היא נשמה נשימה עמוקה, ובתחושת ריחוף קלילה ירדה במדרגות הבונקר ונכנסה לאולם שהיה מלא בלוחמים פצועים ובאנשי צוות.

ד"ר ויינברג התבונן לעבר המדפים המלאים וקרא בקול נרגש: "הביטי, בזכותכם יש לנו כאן בית מרקחת רציני.

"את רוב התרופות השיג עבורכם קובל בשוק השחור בעיר, הוא רכש אותם בכספי הגדוד. חלק קטן לקחתי מהמרפאה של ד"ר דורצ'ק."

"היזהרי שלא ישים לב שחסרות לו תרופות." אמר ד"ר ויינברג שנעל את ארון התרופות הגדוש. הוא התבונן סביבו ומשוידא שאיש אינו מאזין לדבריהם, הצביע לעבר כיסא ואמר: "שבי, בבקשה, אני רוצה לשוחח אתך." לאחר שהתיישבה פנה אליה בקול חרישי ושאל: "מרים, האם ידוע לך שמיכאל אינו בחור יהודי?"

"כן, אני יודעת," השיבה, והוסיפה מיד: "הוא אינו יודע שאני יהודייה, נאלצתי לספר לו שאני נוצרייה."

"סלחי לי אם אני מתערב בענייניך הפרטיים," התנצל ויינברג. "לא איכפת לי שאת יהודייה והוא נוצרי. את הרי יודעת היטב שאהבתי מאוד את זויה והייתי מתחתן אתה, אילמלא..." הוא השתתק, הרכין את ראשו וכעבור שניות ספורות המשיך בדבריו. "מה שמטריד אותי בעניין זה הוא שאת בסך הכל נערה בת שבע עשרה וחצי ומיכאל הוא גבר בן עשרים וחמש. עלייך להיות זהירה ביחסים שלך אתו. אני לא יודע מה ההורים שלך הספיקו להסביר לך בנושא, אך חשוב שתביני שמעבר לעונג הרב שיש ביחסי אהבה, יש גם סיכונים. מיחסי אהבה אפשר להתעבר, ובתקופה זו רצוי להימנע מהסיכון הזה. היו כאן בנות שנכנסו להיריון וגורלן היה אכזר."

מרים שחשה נבוכה מאוד מהשיחה, השפילה את עיניה, ובפנים סמוקות לחשה: "מיכאל בחור טוב והגון, חבל שאני צריכה להסתיר ממנו את זהותי. רק פּטרוֹבסקי, קובל ואתה יודעים מי אני." היא נשמה נשימה עמוקה והוסיפה בגמגום: "ממ.. מה שראית במטבח הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתנשקתי עם בחור." מרים שלחה את אצבעותיה לעבר שפתיה, מיששה אותן ולחשה בחיוך מבויש: "למען האמת, זה היה נפלא!"

"אני יודע שאין לך כרגע אפשרות לקבל הדרכה וייעוץ מאמך או מאביך. אם תהיי זקוקה לעצה בנושא זה, את יכולה לפנות אלי."

"קלמן, עד שאתחתן, הבחור שאוהב ייאלץ להסתפק רק בנשיקות וחיבוקים. מזה בנות אינן מתעברות. במשך הזמן, כשאכיר את מיכאל היטב, אחליט בדעה צלולה עד כמה אתן לקשר בינינו להתפתח. בינתיים, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה, אל תספר למיכאל או למישהו אחר על יהדותי."

קלמן התבונן במרים בהערכה ופסק: "את נשמעת לי שקולה ובוגרת. אני מבטיח שלא אדבר על כך עם איש!" לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "עכשיו לעניין! אמרתי לפּטרוֹבסקי שהעזרה שלך ושל קובל היא אדירה. הוא ביקש ממני למסור לך שכנראה מחר לפנות בוקר יועבר אל ביתכם לוחם שנפצע ואין אפשרות כרגע להעבירו לכאן. הוא מאוד לא אהב שנטלת חירות לעצמך ויצאת לשטח בלי פקודה. את הרי יודעת איך הוא מתרתח כשלוחמים פועלים בלי ידיעתו. זכרי היטב, למען ביטחונך האישי ולביטחוננו שלנו, בפעם הבאה אל תצאי ליער לפני שתקבלי הוראה מפּטרוֹבסקי לעשות זאת."

מרים קמה ממקומה, לחצה את ידו ואמרה: "אני מודה לך על הדאגה." ד"ר ויינברג ליווה אותה החוצה. "איפה דוניה?" שאלה.

לאחר שתיקה קצרה אמר: "חשבתי לא לספר לך, אבל כיוון ששאלת, אולי מוטב שגם את תדעי: "דוניה נסעה להפסיק את ההיריון שלה אצל איזו אישה כפרית."

מרים לא יכלה להתאפק ושאלה. "זה הילד של המפקד?"

"לא, לא, זה לא ממנו. היא נאנסה על ידי גרמנים. זה קרה זמן קצר אחרי שהגעתי לכאן. לאחר האסון היא עזבה. מאז לא ראינו אותה עוד. עכשיו, כשאת יודעת את החדשות, צאי לדרך, ובבקשה, שמרי על עצמך."

מרים רכבה בנחת בין העצים במדרון ההר. מזג האוויר היה בהיר. שקט שרר סביב ומלבד טפיפות פרסותיו של הסוס, צלילי נשימתו המהבילה, ציוץ ציפורים ופכפוך מי פלג, לא נשמע קול. היא הביטה במרבדי הפרחים סביבה וחיוך מאושר התפשט על פניה. נזכרה בהכרזתו המפתיעה של מיכאל: "תכיר את זויה קובל, החברה האהובה שלי." משפט נפלא זה המשיך להדהד זמן רב בראשה, אך עמוק בלבה ניקר לו אותו רגש עמום שאהבה זו אסורה ובלתי אפשרית. היא נשמה לקרבה אוויר, חשה את ניחוחות הפריחה, עצמה את עיניה, ובזיכרונה עלו וצפו שוב אותן תחושות מרטיטות שחוותה באותם רגעים קסומים בזרועותיו. אלמלא ההפרעה, הייתה נכונה להיות צמודה אליו לעד. חיוך ריצד על שפתיה כשנזכרה איך שמעה את לבה פועם בטירוף. לבה "רקד מזורקה." רק עתה הבינה על מה דיברה דוניה.

בשעות אחר הצהריים נמוג אט אט יופיו של אותו יום אביבי בהיר. השמים התקדרו וגשם ירד. למרות מזג האוויר הסגרירי החליטה מרים שלא להישאר ללינת לילה במקום, והמשיכה בדרכה. היא פרשה על ראשה שכמייה ורכבה בנחת לעבר הכפר. רעד עבר בגופה כשחלפה על פני המקום שבו ירתה והרגה את שני החיילים הגרמנים.

בשעת לילה הגיעה מרים אל היציאה מהיער. במורד השביל המוביל לבית קובל, הבחינה במחסום שהוקם בכניסה האחורית לכפר. המקום שרץ עשרות חיילים גרמנים. כיוון שהפעם היה בידה אישור מהגסטאפו המאפשר לה תנועה חופשית באזור, ירדה מהסוס, אחזה ברצועותיו והמשיכה את דרכה בהליכה לעבר המחסום. אחד החיילים הבחין בה וסימן לה לעצור. ברגע זה נזכרה שהאקדח חגור על מותניה. כהרף עין ניתקה את החגורה מגופה, והשליכה את האקדח בחסות החשכה אל בין העצים לצד הדרך. למזלה איש מהחיילים לא הבחין בתנועתה החפוזה.

כשהגיעה למחסום שלפה את תעודתה והושיטה אותה לחייל. לאורו של פנס בחן החייל את התעודה, את פניה ואת גופה, ולאחר כמה שניות השיב לה את התעודה ופקד עליה בצעקה: "זויה קובל, להסיר מעיל!" מרים ידעה שאין על גופה דבר העלול להזיק לה. היא הסירה את מעילה, ובהוראתו הרימה את ידיה. לתדהמתה נהג בה החייל בדיוק כמו הגרמנים ביער. מישש את גופה לוודא שאין עליה נשק, השחיל את ידיו הקרות מתחת לסוודר שלבשה והחל ללטף ולמעוך את שדיה.

מרים עצרה את נשימתה, נשכה את שפתיה, התבוננה סביבה במבט מבוהל, וחשבה - לא! לא ייתכן שהיא שוב נקלעת למצב מביך ומסוכן! חלק מהחיילים שהיו בקרבתם שמו לב למחזה, התקרבו אליהם והתבוננו בעניין במחזה. מרים ניסתה להרגיע את רוחה במחשבה שבמקום מואר והומה אדם, העניין לא יוכל להרחיק לכת מעבר לדקות ספורות של גסות רוח, אך מחשבה זו התבדתה ברגע שאצבעותיו צבטו בחוזקה את פטמתה. מרים נאנקה בכאב. גופה התכסה בזיעה קרה.

זעקת הכאב שהשמיעה צדה את תשומת לבם של חיילים נוספים. הם התקרבו למקום והתכנסו סביבם במעגל. ברגע זה הבינה שניסיון חציית המחסום בשעת לילה הייתה טעות מסוכנת. הפעם היה האקדח רחוק ממנה, וממילא, בששת הכדורים הטעונים בו לא היה סיכוי שתצליח להתגבר על עשרות החיילים שהלכו והתקבצו סביבה. היא הקשיבה לקולות המצחקקים. החייל שמישש את גופה התעודד ומלמל מילים גסות בגרמנית. מרים נזכרה בסיפורי ההתעללות של חיילים גרמנים ברות ובדוניה והתפללה בלבה שתצא מהסכנה הזו בשלום.


לקנייה מוזלת של הספר

29.05.2004



השבוע בהיסטוריה
מורשת ישראל
אוכל ושאר ירקות
על הא ודע במדע
פנאי ובידור
הפסקה פעילה
בז שטח
מידענות
תיבת נח
המלצה על ספר
בניית אתרים


פלה

לפי תאריך :

כתוב לנו | ספר אורחים | אמנת פרטיות | פרסם בבז | הוסף אתר
כל הזכויות שמורות בז © 2000-2002 תנאי שימוש
האתר נבנה ומתוחזק עלידי אפוק