גולדה מאיר נולדה ב-3 במאי 1898, י' באייר התרנ"ח, בקייב בירת אוקראינה כגולדה מבוביץ. משפחתה היגרה לארצות הברית, לעיר מילווקי.
ב1906 ועלתה לארץ ישראל ב-1921. גולדה מאירסון, כך נקראה לאחר נישואיה (בהמשך מאיר), היתה מזכירת מועצת הפועלים וחברה במזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות. לאחר הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל ב-1930, היתה לאחת הפעילות המרכזיות במפלגה.
בסוף 1940, התייצבה בראש הפעולה המדינית של ההסתדרות, והיתה בין בעלי הקו התקיף בעניין המאבק נגד הבריטים. לאחר מלחמת העולם השנייה התרכזה בעבודה בארץ ובחו"ל למען הקמת מדינה יהודית.
בתקופת מלחמת העצמאות מילאה כמה שליחויות חשאיות ואף נפגשה עם עבדאללה, שליט ירדן. בסוף מאי 1948 נתמנתה לשגרירת ישראל במוסקבה. לאחר הבחירות לכנסת הראשונה הוזמנה על ידי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להיות שרת העבודה. ב- 1956 מונתה לשרת החוץ ושירתה בתפקיד זה כמעט 10 שנים.
בפברואר 1969 נפטר ראש הממשלה, לוי אשכול וב-כ"ז באדר תשכ"ט 17 במארס 1969 נבחרה גולדה מאיר לתפקיד ראש הממשלה מועמדת היחידה שהייתה מקובלת במפלגת העבודה ובמפלגות שהשתתפו בממשלה. חמש שנים שימשה גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה בהנהגתה הכריזה ישראל על נכונותה לקבל את יוזמת רוג'רס לשלום, שהייתה כרוכה בהחזרת שטחים, לאחריה שרר שקט בחזית המצרית עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6.10.1973 .
לאחר הבחירות לכנסת השמינית, בסוף 1973, נבחרה גולדה מאיר שוב לכהן כראש ממשלה. אך בעקבות תנועות המחאה, התגובות השליליות לדו"ח ועדת אגרנט ומצבה הבריאותי החליטה להתפטר מראשות הממשלה באפריל 1974 והיא בת 67. היא פרשה מפעילות פוליטית והחלה לכתוב את זכרונותיה. כשהגיע נשיא מצרים, אנואר סעדאת, לביקורו ההיסטורי בכנסת, בנובמבר 1977, היתה גולדה בין מקבלי פניו.
