3.1.1919 הסכם ויצמן פייסל
פרסומה של הצהרת בלפור ב 1917 ובה הכרה בשאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל וגם הכרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה ומלחמת העולם הראשונה הביאה להתגברות הלאומיות הערבית. בקרב מנהיגי התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל רווחה התפיסה כי ארץ ישראל היא חלק מסוריה הדרומית שישי לספחו ל"סוריה הגדולה" שבירתה דמשק. באופן מוזר עוררה הצהרה זו התארגנות אנטי-ציונית פעילה, שקיבלה עידוד מצד פקידי הממשל הבריטים בארץ-ישראל - אך היא הצמיחה גם את הסיכוי הראשון להידברות בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית.
חיים וייצמן, מנהיג התנועה הציונית, היה מודע כבר קודם לכן לצורך במניעתה של התנגדות ערבית למפעל הציוני. הוא חרד מאד מפני הסתבכותה של הציונות ב"שאלה הערבית", והאמין בכנות באפשרות של שיתוף-פעולה יהודי-ערבי וניסה להגיע להידברות עם מנהיג התנועה הלאומית הערבית, האמיר פייסל, בנו של שריף מכה. פייסל מצידו, למד על התנועה הציונית מפי יועציו הבריטים וראה בהסכם עם הציונות צעד מכין רצוי לקראת סיומה של המלחמה והתממשות ציפיותיו להקמתה של ממלכה ערבית גדולה.
ב - 3 בינואר 1919 חתמו שני המנהיגים על הסכם בו הדגישו את הקרבה בין שני העמים, את קשריהם העתיקים ואת ההבנה הטובה השוררת ביניהם. זו היתה אולי ההכרזה מרחיקת-הלכת ביותר שנשמעה בפומבי מפיו של מנהיג ערבי. סעיפי ההסכם, לעומת-זאת, זכו מאז לכמה פרשנויות. ההסכם לא הזכיר במפורש הקמתה של מדינה יהודית ריבונית, אבל גם לא הזכיר שום זכויות לאומיות או מדיניות של ערביי ארץ-ישראל בארץ-ישראל. נקבע שתחומיה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל יהוו יחידה מנהלית ותחוקתית אוטונומית וייקבעו על ידי ועדה מוסמכת. כמו כן נאמר שיינקטו כל האמצעים הדרושים להגברתה של העלייה היהודית בקנה-מידה רחב וליישוב העולים על הקרקע בהתיישבות צפופה תוך הגנה על זכויותיהם של הפלאחים והאריסים.
מבחינתה של הציונות הייתה זו הכרה באוטונומיה של ארץ-ישראל ובהצהרת-בלפור, ובסיס מצוין להתפתחותה ההדרגתית והשלווה של חברה יהודית אוטונומית בארץ-ישראל.
מנהיגי התנועה הלאומית הערבית מיהרו להתנער מן ההסכם בטענה כי פייסל לא קיבל מנדט לייצג את הערבים.
|
|
למידע נוסף
28.12.2008
|
|
|
