יום שישי ב באייר, 28 באפריל

לשרותכם מנוע חיפוש מבוסס גוגל הממוקד באתרים חינוכים.Beta

   : חפש ראשי

לחש האבדון

כשרייצ'ל ואריק, שני ילדים רגילים, מתחילים לחלום בכל לילה את אותו החלום בדיוק, הוריהם אינם מאמינים להם. אבל האישה המוזרה בחלומם, שנחש כרוך סביב צווארה ושלג אפור צונח על ראשה, היא מכשפה אכזרית ורבת-עוצמה החוטפת ילדים מכדור הארץ לעולמה, אית'ריאה, כבר אלפי שנים.

כאשר רייצ'ל ואריק נסחפים לאותו עולם, לחש אחד בלבד מפריד בינם לבין אובדנם. האם יצליחו לשבור את לחש האבדון ולחזור בשלום לביתם?

בסיפור אגדה קסום ועוצר נשימה מגולל קליף מק'ניש את קורותיהם של גיבורים בעל כורחם הנקלעים לעולם מיסתורי ומוזר של כישוף ושל קסם אשר רב בו הנסתר על הגלוי, מנהלים מאבק בין טוב לרע והופכים לתקוותם האחרונה של קורבנות המכשפה.

קצת על המחבר:
קליף מק'ניש נולד בסאנדרלנד אבל בילה את רוב חייו בדרום-מזרח אנגליה. טרילוגיית לחש האבדון החלה במקור כסיפורים שסיפר לבתו הקטנה רייצ'ל, כדי לשמור על קשר מיוחד איתה לאחר שהוא ואשתו נפרדו. מק'ניש היה אז מתכנת מחשבים אפרורי. לאחר הצלחת הספר השני בסידרה "לקסם יש ריח", פרש מעבודתו והחל להתפרנס כסופר. מאז כתב סידרה מצליחה נוספת, "מחזור הכסף".
כתיבתו של מק'ניש סוחפת ומלאת דמיון, ומחברת בין סגנון האימה לפנטזיה.

באדיבות הוצאת ינשוף אנו מביאים לפניכם
את שני הפרקים הראשונים מתוך הספר

פרק 1
המכשפה

המכשפה ירדה במדרגות הארמון החשוכות. הלילה היה קר, סופת שלג נשבה בפראות בשמים והרוח יללה כמו זאב רעב.

"איזה ערב נהדר", נאנחה המכשפה באושר.
למרות הקור העז, היא לבשה רק שמלה שחורה דקה, ורגליה היו יחפות. סביב צווארה התפתל בלהט נחש, ממצמץ מפעם לפעם בעיני הארגמן שלו לעבר משבי השלג. המכשפה פסעה בקלילות, מתענגת על קול מעיכת הקרח מתחת לבהונות רגליה היחפות, והאיש שבחברתה היה צריך להתאמץ כדי לא לפגר אחריה. גובהו היה פחות ממטר וחצי, וגילו יותר מחמש מאות שנים. קמטים בצורת קשת נמתחו משני צדי עיניו וגרמו להן להיראות כאילו נעקרו מחוריהן והוחזרו אליהם פעמים רבות. הוא דשדש במורד מדרגות הארמון התלולות, ורק אפו הגדול הפחוס וסנטרו המרובע נראו לעין. שלושה צעיפים לפחות כיסו את זקנו הדליל.

"אז איך אני נראית, מוֹרְפֶּת'?" שאלה המכשפה.
היא יצרה לרגע אשליה של פני אישה יפות.
"הילדים יאמינו לזה", מלמל. "למה את בכלל טורחת להיראות יפה, דְרַאגְוֵונָה? בדרך כלל לא אכפת לך מה הם חושבים".

המכשפה חזרה למראהּ הרגיל: עור אדום כדם, עיניים שטופות דם, ארבע מערכות שיניים - שתיים בחלקו הפנימי ושתיים בחלקו החיצוני של הפה הנחשי המתעוות. מוֹרְפֶּת' הביט בשורות השיניים המנסות לנשוך זו את זו במאבקן על המיקום הטוב ביותר לאכילה. כמה עכבישים משוריינים, סגולי עיניים, התרוצצו בין הלסתות וניקו את שאריות ארוחתה האחרונה של המכשפה.

"אה, אבל הערב יגיע ילד מיוחד", אמרה המכשפה. "אינני רוצה להפחיד אותו מהר מדי".

מוֹרְפֶּת' המשיך לרדת במדרגות מכוסות הקרח של צריח העין. הצריח התנשא מעל הארמון, מגדל דק שניקב את השמים. מתחתיו הצטופפו בשלג האגפים המשוננים האחרים של הארמון, זיזי האבן השחורים שלהם מזדקרים מעלה כרגלי חיפושיות. מוֹרְפֶּת' פסע בזהירות, עקב בצד אגודל. הוא העדיף לא להחליק - אילו היה נופל, המכשפה הייתה מחכה עד לרגע האחרון לפני שהייתה מואילה להציל אותו. הוא שם לב שדְרַאגְוֵונָה נרגשת במיוחד הלילה. היא גלגלה בעדינות את העכבישים על לשונה וצחקקה. זה היה צחוק דוחה, צורם, לא אנושי - כמוה. נחיריה, שנראו כמו עלי כותרת חתוכים של צבעוני, רחרחו את האוויר בלהיטות.

"ערב מושלם", אמרה. "הקור, החשכה והזאבים המשחרים לטרף. אתה מריח אותם?"

מוֹרְפֶּת' נחר, רוקע ברגליו כדי לשמור על חום גופו. הוא לא היה מסוגל להריח את הזאבים או לראות אותם, אבל לא פקפק בדבריה של דְרַאגְוֵונָה. עפעפיה המשולשים, שעצמות נעוצות בקצותיהם נפקחו ונמתחו עד לעצמות לחייה. כל פרט מהמתרחש בלילה היה גלוי תמיד לעיני המכשפה.

"והחלק הטוב ביותר של הערב עוד מצפה לנו", נאנחה. "בקרוב יגיעו ילדים חדשים. הם בטח יהיו מבולבלים קצת כמו תמיד, אבל אסירי תודה על הכנסת האורחים שלנו. מה נעשה בהם הפעם?" היא גיחכה, וכל ארבע מערכות השיניים שלה נדחקו קדימה ברשעות. "אולי נפחיד אותם עד מוות? מה דעתך, מוֹרְפֶּת'?"

"יכול להיות שהם יהיו חסרי ערך", ענה. "כבר הרבה זמן לא הגיע ילד מיוחד".
"אני חושבת שהלילה יהיה שונה", אמרה המכשפה. "חשתי בילד הזה כבר מזמן. הרגשתי בכוחותיו מתעצמים על פני האדמה. זהו ילד מחונן".

מוֹרְפֶּת' לא ענה. למרות שהשהות בחברת המכשפה הייתה בלתי נסבלת בעיניו, הערב רצה להיות לידה. אם ילד מיוחד עומד להגיע הוא רצה לדעת זאת לפחות כמוה, אם כי מסיבות שונות לחלוטין.

הם המשיכו לרדת במדרגות צריח העין, שבסופן המתינה להם כרכרה רתומה לשני סוסים שחורים עצבניים. בדרך כלל הייתה המכשפה מעופפת כדי לקדם את פני הילדים החדשים, אבל הערב שינתה מהרגלה מתוך גחמה.

היא המתינה בחוסר סבלנות למוֹרְפֶּת' שהתנודד במורד המדרגות האחרונות. הוא כל-כך אטי, חשבה. כל-כך זקן. יהיה תענוג להרוג אותו בקרוב, כשלא יהיה בו עוד צורך.

היא דחפה את מוֹרְפֶּת' לכרכרה, ולחשה לחש כשף מעורר אימה לכל אחד מהסוסים. הם זינקו בבעתה ממקומם, ויצאו בדהרה לעבר השער שבין העולמות.

פרק 2 
המרתף

"מה קרה?" שאל אריק, לועס את הקורנפלקס שלו.
רייצ'ל משכה בכתפיה. "אתה יודע".
"עוד פעם החלום?"
"אהממ". רייצ'ל הניחה לשערה השחור והארוך להיטלטל מעל החלב שבקערית, ואז נופפה בו לעבר אחיה.
"תפסיקי", אמר אריק. הוא קירב את פניו אל פניה של רייצ'ל, פער את פיו לרווחה והניח לחלב ולקורנפלקס הלעוס לנזול מבין שפתיו המחייכות.
"אוף, תתבגר כבר", אמרה רייצ'ל.
אריק צחק. "להתבגר ולהיות כמוך? לא, תודה".
רייצ'ל התעלמה ממנו ובהתה באוכל שלא נגעה בו.
"החלום השתנה הלילה", אמרה. "הפעם היו שם - "
"ילדים", סיים אריק את המשפט. "אני יודע. ראיתי אותם. הם עמדו בשלג מאחורי האישה".

אימא שלהם עמדה לידם ובחשה את הקפה שלה. "אל תתחילו עם זה שוב, בבקשה", נאנחה. "תראי מה עשית, רייצ'ל. את התחלת בשטות הזאת עם החלומות, ועכשיו גם אריק הצטרף אליך. אני מבקשת שתפסיקו עם הבדיחה הזאת. זה אפילו לא מצחיק". "למה אתם לא מאמינים לנו?" שאל אריק. "שנינו חולמים את אותם חלומות. בדיוק אותם חלומות".

"אתמול בלילה", אמרה רייצ'ל, "הילדים עמדו מאחורי האישה ורעדו. היו להם קמטים עמוקים מסביב לעיניים והם היו מכוסים בכפור".
"הם נראו חצי מתים", אמר אריק.
"תפסיקו כבר", הזהירה אמם. "נמאס לי מהשטויות האלה".
"אני אומר לך, אימא", אמר אריק. "האישה בחלום הייתה ממש מוזרה. מסביב לראש שלה ירד שלג שחור, וסביב הצוואר שלה הייתה שרשרת בצורת נחש שמסתכל ישר אליך". "זה נחש אמיתי", אמרה רייצ'ל.

"התאמנתם על זה מראש", אמרה אמם בחוסר סבלנות. "אני מכירה אתכם. אתם חושבים שאני טיפשה? תגמרו את ארוחת הבוקר".

רייצ'ל ואריק השתתקו, גמרו לאכול ועזבו את השולחן. זאת הייתה שבת, כך שהם יכלו לעשות מה שמתחשק להם. אריק ירד אל המרתף לשחק עם דגמי המטוסים שלו. רייצ'ל, שקועה במחשבות, הלכה לקרוא בחדרה בתקווה שהספר ישכיח ממנה את החלומות. איך תוכל לשכנע את אימא שהם מספרים את האמת? כעבור זמן-מה היא הרימה את עיניה מהספר וגילתה שאימא עומדת בהיסוס בפתח החדר. ייתכן שעמדה שם כבר זמן רב.

"תגידי לי, אתם רציניים בעניין החלומות האלה?" שאלה.
"כן".
אימא נעצה בה מבט חודר. "באמת?"
רייצ'ל החזירה לה מבט. "אימא, בחיים לא הייתי ממציאה משהו כזה. אלה לא חלומות רגילים".
"אם את עובדת עלי - "
"אני לא. אני אומרת את האמת".
"הממ. בסדר". אימא טלטלה את התיק שלה. "אני הולכת לקניות. כשאחזור, נדבר על החלומות האלה ברצינות. איפה אבא שלך?"
"תנחשי".
"בחניה, מתקן את המכונית".
"עוד פעם", אמרה רייצ'ל.
שתיהן צחקו.
"שימי עין על אריק בשבילי, בסדר?" ביקשה אמה.
רייצ'ל הנהנה. "אני אבדוק מה שלומו עוד מעט".

אימא עזבה ורייצ'ל חזרה אל הספר שלה, מאושרת מכך שמישהו חוץ מאריק התחיל להתייחס ברצינות לעניין החלומות. מבחוץ נשמע קולן של מכוניות חולפות. כמה ילדים מצחקקים חלפו בריצה על פני הבית וגרמו לכלב של השכנים להתחיל לנבוח. אבא קילל כמה פעמים בחניה - קולות רגילים של שבת בבוקר. בסופו של דבר רייצ'ל פיהקה וניגשה לחפש את אריק. היא הלכה במסדרון הקומה העליונה - ונעצרה.

מה ששמעה לא היה קול רגיל של שבת בבוקר. זו הייתה צרחה.

מאיפה? מתחתיה, זה היה ברור. אבל לא מהמטבח או מהסלון. "אריק?" קראה, מאמצת את אוזניה. מה ששמעה היה ללא ספק צעקות, והן הגיעו ממעמקי הבית. כשרייצ'ל התקרבה אל המרתף, הצל שלה הבהב בצבע כתום על הקיר. שרפה?

"עזבו אותי!" שאג קולו של אריק. "הצילו! משהו מחזיק אותי... עזבו אותי!"
רייצ'ל הגיעה אל דלת המרתף הפתוחה לרווחה. היא רחרחה את האוויר בחשש, מציצה במורד גרם המדרגות התלול.

לא היו בפנים להבות, אבל המרתף כולו פָּעַם ובער באור אדום עז, כאילו שקיעה אדירה מאסה בשמים ופרצה אל תוך הבית. רייצ'ל סוככה על עיניה. על הקיר שבקצה האחורי של המרתף התעוותה דמות שחורה גדולה, תלויה באוויר. נשימתה של רייצ'ל נעתקה, והיא נפלה על ברכיה. איפה אריק? היא שמעה את התנשפויותיו. היא עקבה אחר הקול, והבינה שהדמות השחורה היא אריק. שתי רגליו התנופפו בפראות, וגופו הוצמד אל הקיר.

"רייצ'ל!" צעק כשהבחין בה. "משהו מחזיק אותי. אני לא מצליח להשתחרר!"
היא ירדה בריצה אל המרתף. "מה זה?"
"אני לא יודע! אני תקוע! אני לא יכול לראות את זה!" הוא הלם באגרופיו על הקיר שמאחוריו. "נו כבר, תורידי אותי מכאן!"
רייצ'ל אחזה בפרקי ידיו של אריק והחלה למשוך בחוזקה.
ואז ראתה את הטלף.

זה היה טלף שחור ענקי, שגודלו כגודל כלב. בשעה שרייצ'ל בהתה בו, שיסף הטלף את קיר הלבנים של המרתף מבחוץ. הוא לכד אחת מברכיו של אריק, הידק את אחיזתו ברגל כולה ומשך אותה החוצה, דרך הקיר.

"מה קורה?" ילל אריק, מבחין בהבעתה הנחרדת של רייצ'ל. "את רואה מה זה? תעשי משהו!"

טלף שני פרץ מבין הלבנים. הוא לפת את צווארו של אריק בשלוש ציפורניים ירוקות מחוספסות ומשך את ראשו מהחדר.

רייצ'ל זינקה קדימה. היא נאחזה באחת מזרועותיו של אריק ונתלתה עליה, מושכת את צווארו ואת ראשו בחזרה אל המרתף, סנטימטר אחר סנטימטר.

"תמשכי חזק יותר!" צעק קולו המעומעם של אריק. "תמצאי משהו להילחם בעזרתו!"
עיניה של רייצ'ל נעו סביב בחיפוש אחר משהו חד. אבל מה ששיחר לטרף מחוץ למרתף לא התכוון לאפשר לאריק לברוח. הטלפיים השחורים ריסקו חלק נוסף מקיר הלבנים, והפעם הם התקרבו אל רייצ'ל. כשהתרחקה מהם, התנופפו האצבעות הגרומות מול פניה וסטרו לה בחוזקה.

רייצ'ל נפלה מעוצמת המכה - ואיבדה את אחיזתה באריק.
שני הטלפיים התהדקו מיד סביב מותניו של אריק. הם גררו את כל גופו אל תוך הקיר. לרגע זינקה אחת מידיו בחזרה אל המרתף, הציפורניים שורטות את הרצפה בניסיון להיאחז במשהו, לא משנה במה - אולם אז נמשכה ידו בפראות לאחור ונעלמה גם היא.

רייצ'ל זחלה לאחור, רועדת ללא שליטה. לבנה שהתרופפה צנחה ליד רגלה, אבל לא היה שום זכר לטלפיים. היא מחתה בשרוולה את הדם משפתה.
לקרוא לאבא!
היא נסוגה למעלה במדרגות המרתף, לא מסירה את מבטה מהקיר. כשהגיעה לקצה המדרגות, הסתובבה וזינקה אל הדלת.
הדלת נטרקה בפניה.
רייצ'ל הושיטה יד אל הידית ופלטה צווחה - הידית הייתה לוהטת מכדי לגעת בה. ואז, מאחוריה, נשמע קול חריקה איום. הקיר שבקצה המרתף רעד והתמוטט. לבנים התפזרו על הרצפה כמו שיניים שבורות.

רייצ'ל עטפה את כף ידה בסוודר שלה כדי להתגונן מהחום, ומשכה שוב את ידית הדלת.

"הדלת תקועה!" צרחה והלמה עליה באגרופיה. "אני לא יכולה לפתוח אותה. אבא! אבא!"

משב רוח הוטח בגבה וסחרר את גופה. כעת ראתה מולה דלת חדשה שהופיעה בקיר שבקצה המרתף. זו לא הייתה דלת רגילה. היא הייתה ירוקה וזוהרת, וצורתה הייתה צורת עין שהלכה והתרחבה. טלף גדול ושחור, ובו אותן אצבעות ענק שסטרו קודם על פניה, הרחיב אותה עוד ועוד.

מעליה שמעה רייצ'ל דפיקות עמומות.
"אבא!"
"מי שם?" שאל. "מה כל הבלגן הזה?"
"אלה אנחנו - אריק ואני! אנחנו... משהו מנסה להיכנס!"
"אני לא שומע מה את אומרת", צעק. "מה הרעש הזה? איזה מין משחק אתם - "
"אנחנו נעולים בפנים! אבא, הצילו!"
הוא החל לחבוט על דלת המרתף מבחוץ.

באותו הרגע, כאילו בתגובה לנוכחותו, התגברה הרוח שחדרה דרך דלת העין והפכה לסערה משתוללת. היא הכתה בראשה של רייצ'ל, נשאה לכלוך מרצפת המרתף והעיפה אותו אל עיניה. שרפרף עץ נגרר על הרצפה. דגמי המטוסים של אריק הסתחררו באוויר בטירוף, מוטחים שוב ושוב בתקרה.

רייצ'ל בקושי הצליחה לנשום. הרוח הלמה בה כמו אגרופים, ממלאת באבק את פיה ואת נחיריה. היא לא יכלה עוד לשמוע את אבא.
"איפה אתה?" צווחה.
פתאום נשמע קול ריסוק - גרזן מפצח עץ.
"תחזיקי מעמד!" צעק אבא. "אני בא!"
רייצ'ל הרגישה שהיא נמשכת לאחור. היא נעצה את רגליה בחוזקה במדרגות, נאחזת במשקוף הדלת בציפורניה. הגרזן של אבא הכה בדלת שוב ושוב, אבל העץ היה מוצק מדי וסירב להישבר. הוא השליך את הגרזן והכניס את ידו בחור שנפער בדלת.

"תחזיקי חזק, רייצ'ל. אל תעזבי אותי, לא משנה מה יקרה!"
היא נאחזה במפרק ידו. ואז, ממצמצת כדי להרחיק את האבק שהכאיב לעיניה, הכריחה רייצ'ל את עצמה להסתכל לאחור. היא ראתה שדלת העין כיסתה כעת כמעט את כל הקיר האחורי. שני טלפיים פערו אותה לרווחה ובין הטלפיים, ממלא את החלל שנפער בקיר, היה יצור שחור עצום עם עיניים משולשות שצבען ירוק זוהר. השערות שכיסו את כל גופו נעו ברוח, ובקצה כל שערה היה ראש נחש זעיר. ראשי הנחשים נמתחו קדימה לתוך המרתף וניסו להכיש את רגליה של רייצ'ל. היא קירבה את ברכיה לגופה ובעטה, עדיין נאחזת בידו של אביה.

היצור שמאחורי דלת העין ניסה להידחק אל תוך המרתף, אבל עדיין היה גדול מכדי לעבור בדלת. ואז נפער בפעם הראשונה פה במרכז ראשו של היצור. מתוך הפה, מבין ארבע מערכות שיניים, מיהרו החוצה תריסר עכבישים סגולי עיניים וזחלו לעברה על שערות הנחשים.

הפה לחש, "רייצ'ל..."
היא צרחה, ולשבריר שנייה בלבד הרפתה את אחיזתה בידו של אבא.
וזה כל מה שהיה דרוש.
הסערה חטפה אותה מיד ונשאה אותה דרך דלת העין.
היצור השחור הנמיך את כתפו כדי לאפשר לה לעבור. הוא העיף מבט אחרון במרתף ושאב את העכבישים בחזרה אל פיו. המראה האחרון שראתה רייצ'ל לפני שעזבה את העולם הזה היה צלו האימתני של היצור חולף מתחתיה, ואבא שסיים לשבור את דלת המרתף בגרזן וזינק פנימה.

הוא איחר את המועד. הלבנים בקיר שבו למקומן בקול חריקה, והיצור סגר אחריו במשיכה את דלת העין.

אביה של רייצ'ל רץ לתוך המרתף והלם באגרופיו על הקיר. שברי רהיטים צנחו על ראשו. הוא התעלם מהכאב והכה בקיר בעזרת הגרזן שוב ושוב. בסופו של דבר, כשכוחו תש, הניח לגרזן ליפול ארצה. הנזק היחיד שנגרם לקיר היה כמה שבבי לבנים שניתזו ממנו. הוא הביט בזעם ביד שאיבדה את ידה של רייצ'ל, בעט בגרזן לצדו האחר של המרתף ופרץ בבכי.

© כל הזכויות שמורות לינשוף הוצאה לאור





28.01.2006



השבוע בהיסטוריה
מורשת ישראל
אוכל ושאר ירקות
על הא ודע במדע
פנאי ובידור
הפסקה פעילה
בז שטח
מידענות
תיבת נח
המלצה על ספר
בניית אתרים


קרוז, פנלופה

לפי תאריך :

כתוב לנו | ספר אורחים | אמנת פרטיות | פרסם בבז | הוסף אתר
כל הזכויות שמורות בז © 2000-2002 תנאי שימוש
האתר נבנה ומתוחזק עלידי אפוק