יום שבת כ"ז באדר, 25 במרץ

לשרותכם מנוע חיפוש מבוסס גוגל הממוקד באתרים חינוכים.Beta

   : חפש ראשי

ללמוד עם ילדי העולם

ימים התלבטתי כיצד להתחיל את הסיפור שלי בצורה מעניינת. חשבתי לכתוב איך בלילה הראשון שלי בהונג קונג ישבתי על פסגת הר, משקיף על ביתי החדש, ומסביבי משהו שמזכיר אספה כללית של האו"ם. חשבתי לספר איך חגגתי את היום השלישי שם, יום ההולדת ה-16 שלי, במשרד ההגירה וכאילו "נולדתי מחדש", כששרו לי 'יום הולדת שמח' בעברית, סינית, ספרדית, סווהילית, ועוד כמה שפות שאפילו לא זיהיתי. לבסוף ויתרתי. לרומן שלי עם הונג קונג אין התחלה ברורה, ואין (אני מקווה), סוף מוחלט: יש אלפי סיפורים השזורים זה בזה. החלטתי להתחיל מההתחלה.

על ארגון הקולג'ים הבינלאומיים (UWC), שמעתי במקרה בכיתה י', ומיד ידעתי שאני מגיש מעומדות. הארגון, שנשיאיו המלכה נור מירדן ונלסון מנדלה, הוא ארגון גג לעשרה בתי ספר בתנאי פנימייה הפזורים על פני חמש יבשות (ארה"ב, נורבגיה, אנגליה, הודו, איטליה, הונג-קונג, קנדה ועוד), המקבצים בתוכם בני נוער מכ-100 מדינות, בסביבה המקדמת סובלנות, שיתוף פעולה, ואתגר אישי.

הלימודים, שמקבילים לכיתות יא – יב, מקנים תעודה בינלאומית אקסלוסיבית (International Baccalaureate) המוכרת באוניברסיטאות בארץ ובעולם, ומעודדת חשיבה עצמאית ביקורתית. המיונים נעשים בשלושה שלבים על ידי בוגרי הארגון בארץ. חשוב לציין שציונים ושליטה באנגלית אינם מהווים שיקול מרכזי. כמו כן, זהו לא בית ספר לילדי שגרירים או בני עשירים – אחד העקרונות של הארגון הוא שיכולת כלכלית לא תמנע מועמד ראוי מלהשתתף בפרויקט. בהתאם לכך, הועדה הישראלית מחלקת מדי שנה למעלה מ-10 מלגות לימודים לקולג'ים. צלחתי את המיונים, ונשלחתי ע"י הועדה לקולג' בהונג-קונג ומשם הדרך עברה רק בנתב"ג.

בבית הספר בהונג קונג, הנקרא לי פו צ'אן (LI PO CHUN), לומדים 250 תלמידים בשתי שכבות הגיל, ובכל שכבה שני ישראלים. את נועם ונעה, שהיו שנה מעלי, הכרתי עוד בחופשת הקיץ לפני הנסיעה. לאחר שאספו אותי בשדה התעופה בהתרגשות רבה, הן לקחו אותי לסיבוב בקולג', להציג את הרכש החדש. קיבלתי מפתח, וצעדתי לכיוון החדר בקומה השלישית של "בלוק 2" – הבית החדש שלי לשנתיים הקרובות. פתחתי את הדלת למה שנראה כמו מחלקה בבית חולים. הפינה שלי בחדר כללה מיטה לבנה, שולחן לבן, ארון בגדים לבן, ומדפים - לבנים.

לפני שהספקתי להסתובב ולברוח חזרה למיטה הזוגית בבית בארץ, השותף שלי הגיע בריצה לקדם את פני. בכל חדר 4 תלמידים: שניים מקומיים ושניים זרים, משתי השכבות. במהלך השנתיים היו לי שותפים נפלאים מספרד, לאטביה, והונג קונג. עד סוף השבוע, תודות לביקור זריז באיקאה, כמה תמונות מהבית, ודגל ישראל על הקיר,  כבר הרגשתי בבית, ואפילו הצלחתי לבטא את השם של השותף הלטבי (משימה לא קלה - דאומנטס מוטקוס).

השבוע הראשון שלי בבית החדש היה אפוף אופוריה. שמות אקזוטיים ששכחתי אחרי רגע, מדינות שלא יכולתי למקם על המפה, שפות שלא הכרתי – כולם הוצגו בפני עם יד מושטת ללחיצה, חיוך, והתרגשות של התחלה חדשה מהולה ברצון להכיר את כולם.
הזיכרון שחרוט אצלי בבהירות הוא הלילה הראשון, בטיול גיבוש שארגנה השכבה הבוגרת להר סמוך לבית הספר. מלפני נפרש ים ועל חופו בית הספר, מאחורי אלפי אורות העיר. ישבתי על הפסגה, ובאנגלית שבורה רכשתי לי חבר ראשון.

הקולג' מצטיין בריכוך "העקירה" מהבית עד כמה שניתן. עזבתי את הבית בגיל 15, לארץ זרה, לחלוק חדר עם שלושה אנשים זרים, ולדבר בשפה זרה. נועם ונעה דאגו לענות על כל השאלות ולהרגיע אותי לפני המעבר והשותפים היו נכונים לעזור. המורים בבית הספר גרים באותם בניניי המגורים – דלת מול דלת עם התלמידים. כל מורה אחראי על קבוצה קטנה של תלמידים אותה הוא לוקח למסעדות או מכין ארוחות ערב בבית. אותו מורה אחראי גם על הציונים של התלמידים וכו'. במהרה הקבוצה הזו הפכה להיות המשפחה השנייה שלי.

כעבור שלושה חודשים נסענו לטיול שנתי. לא עוד סיורים בנגב – השנה נסעתי לבייג'ין! זו הייתה בחירה אחת מתוך 5 טיולים מאורגנים שבית הספר מציע כל שנה: טיול היסטוריה וטיול תרבות לבייג'ין, מסע לאורך נהר הפרל, פעילות קהילתית עם שבט ילידים, או מסע בעקבות החיים בכפר הסיני. הצטרפתי לטיול ההיסטוריה ואחרי יממה ברכבת לכל כיוון (את הזמן ניצלנו להתוודע לבירה הסינית), הגענו לאחת הערים הכי חשובות בהיסטוריה העולמית. הטיול עזר לי להעריך את החשיבות והרבגוניות של התרבות וההיסטוריה הסינית. בדרך חזרה הביתה, אחרי שלמדנו כבר להתרחק מבירה סינית, הייתי מוכן לכבוש את האתגר הבא שלי – הפקת ערב תרבות מזרח תיכוני.

כל אזור בעולם "מרים" ערב במהלך השנתיים בו הוא מציג את התרבות, מנהגים, היסטוריה, והכי חשוב - אוכל של האזור. ההפקה של הערב הייתה מורטת עצבים והעד היום היא החוויה שלימדה אותי הכי הרבה בחיי.

היינו ארבע ישראלים, שני פלסטינאים, וירדנית. את חדר האוכל עיצבנו בסגנון מאהל בדואי, עם מזרנים וכריות על הרצפה. הגשנו טבולה, פלפל, חומוס, פיתה ושאר דברים טובים. בהמשך הערב העלנו מחזה בפני התלמידים ורבים נוספים שבאו לצפות. לכתוב תסריט על הסכסוך הישראלי פלסטיני, עם נציגים משני הצדדים, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. ביום הראשון בקושי הסכמנו איך להתייחס לאזורים השונים במדינה, ואת סוגיית ירושלים זנחנו עוד לפני שהתחלנו לדון בה – נראה היה כי זו הייתה דרך ללא מוצא.

אחרי שבועות של תכנונים ודיונים, הפקנו ביחד  ערב מעניין, אינפורמטיבי, מבדר, מלא הומור עצמי, והכי חשוב - פוליטיקלי קורקט. בהמשך השנה ובזו שאחריה, המשכנו להפיק יחד ימי עיון בנושא הסכסוך עם סרטים, משחקי תפקידים, ואורחים מכובדים כדוגמת אשת הקונסול הישראלי בהונג קונג. התלמידים סביבנו לפעמים נדהמו כמה רגשות והיסטוריה יכולים לנבוע ממשחק פוליטי פשוט כמו לצייר גבולות מדינה.  

בקולג' אף פעם אין רגע דל. מהלימודים לחדר האוכל, לבריכה, לפעילויות אחר הצהריים, לסידורים בעיר וחוזר חלילה. אבל בדיוק כשאתה חושב שהבנת את העיקרון ואתה שוקע בנינוחות לשגרת היומיום, נגמרת השנה, ועכשיו אתה זה שצריך לקבל את הישראלים החדשים, ולהשוויץ בהם כפי שהשוויצו בך, לשים להם שוקולד על המיטה כמו ששמו לך כשהגעת, ולקחת אותם לראות את השירותים המפורסמים במלון הפנינסולה, כמו שלקחו אותך. המעגל הזה גורם לך להכיר במה שאנשים עושים למענך ולהעניק בחזרה ל'דור' שאחריך.

חלק אינטגראלי מהחיים בקולג' הן פעילויות אחר הצהריים. הפעילויות יזומות, מאורגנות ומודרכות על ידי תלמידים. גם אם התחביב שלך לא קיים בקולג', אתה יכול ליזום פעילות וללמד אחרים. הפעילויות מחולקות לשירות לקהילה, שירות לבית הספר, פעילות יצירתית, וספורט. כל תלמיד מביא את כישוריו וחולק אותם עם אחרים. מארגונים לזכויות אדם ושלום במזרח התיכון, דרך ארגון מסיבות, עיתון בית ספר, התנדבות במעון לקשיי יום ולימוד אנגלית לילדים מקומיים, וכלה ברוגבי, קיאקים, ובדמינטון.

אבל לא הכל 'בטן - גב'. הלימודים דורשים לא מעט משמעת עצמית ותשומת לב, מכיוון שרוב הלמידה היא עצמית. יחד עם זאת, תודות למבנה של תעודת הבגרות, אין תחושה של צרות אופקים או הגבלה. לדוגמא, על כל תלמיד לכתוב מאמר בן 4,000 מילים על כל נושא שיעלה על רוחו. תלמידים נוטים לנצל את החופש הזה – מחקר צואת סוסים ועד לקשר המתמטי בין מידת הנעלים למדינת המוצא. אני בחרתי לחקור במאמר שלי את תפקידו של אריאל שרון במלחמת לבנון, שהועמד לפרסום במגזין בינלאומי.
עוד לפני שעזבתי את הבית קראתי עיתונים באדיקות ושמעתי חדשות מדי ערב. אבל נדמה שבדרך להונג קונג הצלחתי לצאת מהבועה של הסכסוך הישראלי-ערבי. פתאום נפרש לנגד עינך עולם ומלואו, שלעיתים מגמד את ההתרחשויות בבית. מהר מאוד לומדים להעריך את הגירוי האינטלקטואלי היומיומי. הגיוון האתני, דתי, סוציו-אקונומי, תרבותי ואזורי של בית הספר הוא ערך מוסף כמעט לכל נושא שיחה. האפשרות לשבת בין חבר הודי לחברה פקיסטנית בארוחת צהרים ולשמוע על הסכסוך בקשמיר, או לשמוע מקור ראשון על האבטלה בוונצואלה, או כשמגיעה חבילה מהבית, לשבת עם סמי הפלסטינאי על נרגילה וגרעינים, היא יקרה מפז.  

"ישראלי, הודי, ספרדי, ואמריקאי מטיילים בהודו..." זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה תאור מדויק של חופשת חנוכה האחרונה שלי. במקום לחזור לביקור בארץ הקודש, החלטתי לנצל את המיקום האידיאלי של הונג קונג באסיה ולצאת לטיול תרמילים קצר. הצטיידתי בתרמיל גב (אורטופדי, להליכות הארוכות), הרבה דוחה יתושים (ללינה במקומות מפוקפקים), וכמה דולרים אמריקנים (ללינה במקומות קצת פחות מפוקפקים). הודו מדינה מרתקת ושונה מכל מה שהכרתי, אבל זה בהזדמנות אחרת.

שבוע אחד בשנה, כל התלמידים מתחלקים לקבוצות ויוצאים לטיולים עצמאיים בעלי מטרה מסוימת: פעילות ספורטיבית, שירות לקהילה, או תרבות. גם במקרים כאלה בית הספר מציע תמיכה כלכלית לתלמידים. רק כדי לסבר את האוזן, חברים יצאו לערוך סדנאות תיאטרון ומשחק לילדים בבנקוק, ואחרים לכפר SOS בסרי לנקה. אני הייתי בקבוצה של חמישה, יחד עם חברים מאיטליה, יפן, שוודיה, ואנגליה. יצאנו לקמבודיה דרך תאילנד כדי לראות את המקדשים המפורסמים באנקור ואט. כל שאיפות התרמילאות שלי, כולל שינה במקומות מפוקפקים, התממשו בטיול הזה. אבל היופי של המקדשים בני יותר מאלף שנה השכיח את טלטלות הדרך.

ובחזרה לקולג'. שבועיים תכננו בקפדנות את קבלת הפנים לשכבה החדשה. אירוע השיא היה הערב הבינלאומי, בו כל אזור הפיק קטע קצר. שנה לפני, אני ישבתי בקהל, קצת מפוחד, בקושי ידעתי אז לעשות צעד תימני. כעבור שנה כבר רקדתי על כל העולם. הקטע הראשון היה של ניו-זילנד. עלינו שישה בנים על הבמה, לבושים מכנסיים שחורים ונטולי חולצות. ביצענו את ריקוד ההאקה – ריקוד מלחמה שבטי ניו זילנדי הכולל צעקות מלוא גרון והלקאה עצמית. זה אולי נשמע כטקס מזוכיסטי אך היות ולמדתי את הריקוד מחבר ניו-זילנדי, הבנתי את המשמעות התרבותית שהוא חובק. ה'לוחם' ההונג קונגי לימיני היה בן ליאנג. מדי פעם הצטרפתי אליו לפעילות התנדבותית בבית לתינוקות יתומים. זה היה מוזר לראות אותו מחלץ שיהוקים שלאחר האוכל מתינוק בן חודש ביום ובלילה מבצע טקסי מלחמה. אבל אלו היו החיים בקולג', מניגודיות אחת לשנייה, וכמה איים של שפיות.
 
בעודי מלקק את פצעיי מההאקה, החלפתי את לבוש המלחמה בחולצה פרחונית ומכנסי חאקי. יצאנו לבמה בזוגות לרקוד את הסוקה - ריקוד מהאיים הקריביים. ישר בחזרה הראשונה הוצמדתי לג'ני מברמודה. ריקוד הוא דרך חיים באיים, והיכולת שלה לנענע את הישבן, שלפעמים נדמה כי לקח חיים משל עצמו, איזן במעט את חוסר הכישרון הטבעי שלי לרקוד. בקולג' הצטרפתי לחוג טיפוס הרים, ובשנה השנייה כבר הדרכתי את החדשים. בתמורה לשיעורי ריקוד אני לימדתי את ג'ני לרקוד על קירות, ואחרי חודשיים יצאנו לאחד האיים של הונג קונג, לכבוש צוק של 25 מטרים.

חולצה אחת ירדה ואחרת לבנה באה במקומה. יצאתי לרקוד את הסווינג של שנות השלושים. את חוסר התנועתיות שלי הסוותה הפעם מרים מגרמניה, בת הזוג שלי לצלילה. השירות לקהילה בו לקחתי חלק התרכז בניתור התפתחות שוניות האלמוגים בשמורת טבע תת מימית בהונג קונג. בכל שבת שכרנו סירה ויצאנו לאסוף נתונים, שבסוף השנה שימשו למחקר מדעי של ארגונים בינלאומיים. החלק המהנה ביותר של הפעילות הייתה ההכשרה. כל נבחרת הצלילה יצאה לשבוע אימונים על חוף פסטורלי בפורטו גלרה שבפיליפינים. בבוקר צללנו בין נחשי ים וצבים ואחר הצהריים למדנו על אלמוגים. מעל הבר שבמלון תלוי פעמון, שכל המצלצל בו מזמין את הנוכחים בבר לבירה חינם. כל לילה מרים ואני שיחקנו סנוקר על חוף הים, עד שהשיכור האירי בעל המקום הפסיק לצלצל.

בסוף הערב, בהתאם למסורת, מארגן הערב הקריא את שמות כל המדינות המיוצגות בשכבה, והחברים יצאו אחד אחד לבמה לקול מחיאות כפיים. עמדתי על הבמה עם מאה ושלושים חברים מכל קצוות תבל, עם שנה אחת מופלאה מאחורי ועוד אחת מלפני. כשסיימו להקריא את כל המדינות הודיעה המארגנת שאחד התלמידים מהשכבה הבוגרת חוגג יום הולדת באותו היום - לי. מרוב ההכנות כבר הספקתי לשכוח מהתאריך. חדר האוכל התמלא בשירת HAPPY BIRTHDAY TO YOU. אני יכול להגיד בלב מלא שזה היה הרגע היפה ביותר ב-17 שנות חיי.

הלילה האחרון שלי בהונג קונג היה ערב מסיבת הסיום. כל השכבה יצאה לחגוג ערב אחרון ביחד. אחרי שנפרדתי מכולם במסיבה והורדתי את חברתי בבית המלון, המתנתי לאוטובוס חזרה לבית הספר. השעה הייתה חמש בבוקר, השמש שהתחילה לזרוח השתקפה מבנייני הזכוכית, ואני עמדתי בתחנת האוטובוס על הרחוב הראשי של הונג קונג, שהייתה נקודת תצפית מצוינת למבט אחרון על נמל ויקטוריה ועל קו הרקיע הבלתי נשכח. עליתי על האוטובוס וחזרתי לבית ספר. עזבתי בית אחד, וחזרתי לשני.

להצטרף לחוויה מוזמנים כל תלמידי כיתות י-יא מרחבי הארץ, ניתן להגיש טפסי מועמדות עד לתאריך 10.01.2007 . את הטפסים ניתן להוריד מאתר האינטרנט www.il.uwc.org או דרך בקשה בדואר ל:
UWC ישראל
ת.ד. 39850
תל אביב 61398

עידו אביבי, הונג-קונג





29.12.2006



השבוע בהיסטוריה
מורשת ישראל
אוכל ושאר ירקות
על הא ודע במדע
פנאי ובידור
הפסקה פעילה
בז שטח
מידענות
תיבת נח
המלצה על ספר
בניית אתרים


אלטון, ג'ון

לפי תאריך :

כתוב לנו | ספר אורחים | אמנת פרטיות | פרסם בבז | הוסף אתר
כל הזכויות שמורות בז © 2000-2002 תנאי שימוש
האתר נבנה ומתוחזק עלידי אפוק